החלטה בתיק ע"מ 2150/09

המשיב הינו מורה במקצועו. ביום 27.4.09 התקרב למחסום צה"ל עם קבוצת תלמידים. הוא הבחין בבן אחיו, שהינו תלמיד, כשזה מעוכב במחסום. על פי המיוחס לו בכתב האישום קרא לבן אחיו לבוא אליו בניגוד להנחיית החייל במחסום. כמו כן, התעמת המשיב עם חייל המחסום, דחף אותו, ואף ניסה להכותו באגרוף.

בית משפט קמא קבע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיב חרף הכחשת המשיב כי התעמת פיזית עם החיילים, אולם סבר כי לנוכח מקצועו של המשיב כמורה ומחנך, העובדה כי האירוע לא היה מתוכנן, והיותו חסר עבר פלילי למעט עבירת שב"ח משנת 2001, אין לומר כי המשיב מסוכן לציבור. לנוכח זאת הורה על שחרורו בהפקדה כספית.

התביעה הצבאית סברה כי שגה בית משפט קמא במקרה זה. לטענתה, חומרת המעשה, שמהותו תקיפת חיילים, מלמדת על מסוכנות, ומצדיקה ברגיל מעצר עד תום ההליכים המשפטיים.

סניגורו של המשיב טען כי החלטת בית משפט קמא נכונה וראויה, ואף העלה טענות בכל הנוגע לאי חקירת עדים נוספים ואי קבלת צילום וידאו של האירוע ממצלמות האבטחה הקיימות במקום.

בעקבות טענות ההגנה ערכה התביעה בירור ונמצא כי אחד העדים להם טען הסניגור כלל לא היה במקום, ואילו בן אחיו של המשיב שעוכב במחסום הוזמן לעדות אולם לא התייצב אליה. התביעה אף ציינה כי מבדיקת המצלמה במקום עולה כי לא קיים תיעוד של האירוע.

ראיות לכאורה

כאמור, בית משפט קמא קבע כי קיימות ראיות לכאורה בעדויותיהם של שני החיילים שהיו במחסום, יקיר ואסף.

כעולה מעדויות החיילים, המשיב אמר לאחיינו לבוא אליו, יקיר הורה לאחיין לחזור למקומו וזה עשה כן, ואז התפתח דין ודברים בין יקיר לבין המשיב. לטענת החיילים, המשיב דחף את יקיר, והרים את אגרופו לעבר יקיר. יקיר מסר כי בשלב זה דחף את המשיב כדי לא לחטוף את האגרוף בפניו. אסף מסר כי לאחר שיקיר הרחיק את המשיב הוא חצץ ביניהם ולא נתן אפשרות למשיב לגעת ביקיר.

אשר על כן אין כל פגם בקביעה כי קיימות ראיות לכאורה במקרה זה.

עילת מעצר

מי שתוקף חיילים או שוטרים מלמד ברגיל על מסוכנות הנובעת ממנו. כך נקבע בשורה של הלכות בבית משפט זה כמו גם בבית המשפט העליון (ראו למשל ע"מ 4462/08 התובע הצבאי נ' שואמרה (טרם פורסם); בש"פ 1295/05 אלאטראש נ' מדינת ישראל [פדאור (לא פורסם) 05 (5) 128]).

יחד עם זאת, אף אם נקודת המוצא בעבירות מסוג זה הינה שישנה מסוכנות, אין פירושו של דבר שאין מקום לשקול חלופת מעצר במקרים המתאימים.

נדמה כי במקרה שלפנינו המסוכנות אינה בדרגתה הגבוהה ביותר באופן שהיה מצדיק שלילת חלופת מעצר. גם אליבא דחיילים, לאחר הדחיפה הראשונה והנפת האגרוף לא המשיך המשיב במעשי אלימות כלשהם, הוא לא ניסה להמשיך ולתקוף את יקיר ולא ניסה להפעיל אלימות כלשהי כלפי אסף שהפריד ביניהם. לו היה המשיב משתולל, או ממשיך לתקוף את החיילים ייתכן והיה מקום לשינוי קביעתו של בית משפט קמא.

נדמה כי במקרה זה, לאור היותו של המשיב חסר עבר פלילי בעבירות אלימות, ובעיקר כיוון שהמשיב לא המשיך במעשי אלימות כלשהם אף שיכול היה לעשות כן, לא יהיה זה נכון לקבוע כי המדובר במסוכנות שלא ניתן לאיין בחלופת מעצר.

סבורני כי בית משפט קמא קבע בעניינו של המשיב חלופת מעצר הולמת, של הפקדה כספית משמעותית וכן ערבות צד ג'. אני סבור כי בנסיבותיו הקונקרטיות של מקרה זה, די בתנאים אלה כדי לאיין את המסוכנות ולהבטיח את התייצבות המשיב למשפטו.

לפיכך, החלטתי לדחות את הערר.

ניתנה היום, 7 במאי 2009, י"ג באייר התשס"ט, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

שופט התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: